SOD TORAH
ל' שבט התשעז (12:35)
 
 «»ביאור המיליםתגובות גולשים

א - תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו

ליקוטי מוהר''ן - חלק ב

פירוש פשוט

תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו (תהילים פא):

[[א]] כי איש הישראלי נברא, שיהיה לו ממשלה על המלאכים (עיין תיקון עין דף קלז), וזה התכלית והסוף של ישראל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי שבת פרק ב'): 'עתידין צדיקים, שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת', שנאמר: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל", שהמלאכים יצטרכו לשאל מישראל, כשירצו לידע מה פעל אל. וצריך כל אחד לראות, שיבוא לזה התכלית, שיהיה לו ממשלה על מלאכים, אך צריך לשמר עצמו מאד ולראות, שיהיה לו כח לעמד בממשלה זו, שלא יקנאו בו מלאכי השרת ויפילו אותו, חס ושלום (עין זוה"ח שה"ש ע"פ שחורה אני ונאוה כו'), כי המלאכים מתקנאים מאד באדם כזה, שיש לו ממשלה עליהם, כמו שמצינו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה טו: ) על כמה גדולים, שבקשו מלאכי השרת לדחפו:

[[ב]] והעצה על זה לקשר עצמו עם נשמות ישראל ועל ידי ההתקשרות נצול מהם. וזה בחינת (איוב כו): "מאחז פני כסא", שצריך לאחז עצמו בשרשי הנשמות, החצובות מתחת כסא הכבוד, שהיא בחינת (בראשית ג): "אם כל חי" (עין מדרש הנעלם חיי שרה קכ"ה: ). וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת פח: ): בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת: מה לילוד אשה בינינו, אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו: אשר תנה הודך על השמים וכו'. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר: אני מתירא, שלא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו: אחז בכסא כבודי וכו'; הינו שנתן לו השם יתברך עצה לאחז ולהתקשר בשרשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד, אם כל חי, כנ"ל, שעל ידי זה יהיה נצול מן קנאת המלאכים כנ"ל. וזה בחינת (בראשית ב, כב): ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם וכו'. ויבן - ראשי תבות: ותקעתיו יתד במקום נאמן (ישעיה כב, כג); שהוא בחינת ממשלה, כמו שתרגם יונתן על זה הפסוק: 'ואמנינה אמרכל מהימן משמש באתר קים', הינו בחינת ממשלה הנ"ל, שיהיה לה קיום כנ"ל. וזהו בחינת הצלע, שהיא בחינת חוה אם כל חי, בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות כנ"ל, שעל ידי זה יש כח לעמד בממשלה זו כנ"ל. וזהו: אשר לקח מן האדם, הינו האדם העליון, כמו שכתוב (יחזקאל א, כו): "ועל הכסא דמות כמראה אדם" וכו'. ויביאה אל האדם, הינו אל האדם התחתון, שעל ידי זה יש כח לאדם התחתון לעמד בממשלה זו כנ"ל. וזהו שאמר רב עמרם חסידא אל המלאך (קדושין פ"א): 'אנא בשרא ואנת אש, ואנא עדיפנא מנך'. בשרא ראשי תבות: ששים רבוא בכרס אחד (מ"ר שה"ש בפסוק הנך יפה, ע' תיקון כא) דהינו בחינת שרשי הנשמות, שעל ידי זה יש לו כח, שיהיה לו ממשלה על המלאכים, בחינת: 'אנא עדיפנא מנך' כנ"ל:

[[ג]] ולקשר עצמו לשרשי הנשמות של ישראל צריך לידע מקור כל הנשמות ומקור חיותם, מהיכן כל נשמה ונשמה מקבלת חיות, והעקר לידע כל מפרסמי הדור. כי אם אינו יכול לידע ולקשר עצמו בפרטיות עם כל נשמה ונשמה, צריך לקשר עצמו עם כל מפרסמי ומנהיגי הדור, כי הנשמות נחלקים תחתם, כי כל מפרסם ומנהיג הדור יש לו כמה נשמות פרטיות, השיכים לחלקו, וכשמקשר עצמו עם המפרסמים, הוא מקשר עם כל פרטי נשמות ישראל. אך צריך לידע ולהכיר את המפרסמים. כי יש כמה מפרסמים שהם בשקר והם רק על ידי עזות, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין קה.): 'עזות מלכותא בלא תגא':

[[ד]] ולהכיר את המפרסמים, איזהו על ידי עזות, הוא על ידי בנין ירושלים, שהוא בחינת הלב (עין תיקון כא מט.), כי ירושלים בחינת יראה שלם (מדרש רבה וירא פרשת נ"ו, ועין מדרש רבה במדבר פרשה ב' על פסוק: "נאוה כירושלים"), הינו שלמות היראה התלויה בלב, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין לב): 'דבר המסור ללב - נאמר בו ויראת':

אך יש שלש מדות, שהם מחריבי ירושלים, דהינו הלב, הינו שמפסידין היראה התלויה בלב. והשלש המדות הם: 'תאות ממון' ו'תאות אכילה' ו'תאות משגל', כי שלש מדות אלו הם בלב, ועל כן הם מפסידים היראה שבלב. 'ממון' - שרשו בלב, בבחינת (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה"; בחינת (בראשית ו): "ויתעצב אל לבו"; 'אכילה', בחינת (תהילים קד, טו): "ולחם לבב אנוש יסעד". 'תאות משגל' גם כן בלב, כי עקר התאוה על ידי החמימות, הבא מהדם שבחלל הלב. ומחמת שהם בלב, על כן הם מפסידין היראה שבלב שהוא בחינות ירושלים: וזה פרוש (ברכות ג'): 'שלש משמרות הוי הלילה' וכו'. 'לילה' זה בחינת חשך, הינו מניעות, והם בחינת שלש משמרות, הינו בחינת שלש מדות הנ"ל. וזהו: 'משמרה ראשונה - חמור נוער', בחינת 'תאות ממון', בחינת (בראשית מט): "יששכר חמר גרם" ותרגומו: 'עתיר בנכסין'. 'שניה - כלבים צועקים'. זה בחינת 'תאות אכילה', כמו שכתוב (ישעיה נו, יא): "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה". 'שלישית - תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה' - זה בחינת 'משגל', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (כתבות יג.): ראוה מדברת וכו', וזהו 'תינוק יונק משדי אמו' כי תאוה זו - לפי היניקה: אם התינוק יונק מחלב אשה חצופה, אזי מתגבר בו תאוה זו, כי 'דם נעכר ונעשה חלב' (בכורות ו: ), ועל כן כשהיא חצופה, אזי מזיק להתינוק חלב הנעשה מעכירת דמיה, ונולד לו חמימות בלבו, שהוא התגברות תאוה זו. וכן להפך, כשיונק חלב אשה כשרה, אזי לבו חלל בקרבו, ואין לו חמימות, רק מעט המכרח למצוות הבורא יתברך שמו. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה ד: ): לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, שנאמר (תהילים קט): "ולבי חלל בקרבי". כי לבי חלל בקרבי - ראשי תבות חלב, הינו שעל ידי חלב כשרה לבו חלל בקרבו, ואין מתגבר בו תאוה זו, ועל כן דוד, שהיה בבחינה זו, לא היה ראוי לאותו מעשה. ולהפך חלב אשה חצופה מוליד חמימות הרבה, בחינת: חם לבי בקרבי (תהילים לט, ד) - ראשי תבות חלב וכנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תהילים בברכות): 'ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי'; הינו על הפסד היראה, בחינת: "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח) כי שלש מדות הנ"ל שהם בחינת שלש משמרות, הם מפסידין בנין ירושלים, הינו שלמות היראה התלויה בלב כנ"ל:

[[ה]] ולתקן שלש מדות אלו הוא על ידי הדעת, שצריכין להמשיך הדעת אל הלב, בבחינת (דברים ד): "וידעת היום והשבות אל לבבך", שצריך להמשיך הדעת אל הלב, ועל ידי זה נתתקן שלש מדות הנ"ל. כי הדעת הוא בחינת תלת מחין, תלת חללי דגלגלתא, והם בחינת שלש רגלים. כי כל רגל הוא בחינת התחדשות המחין, שנמשך שכל חדש לתקן שלש מדות אלו, הינו בכל רגל משלש רגלים נתתקן מדה אחת משלש מדות הנ"ל. על כן צריכין לזהר מאד בכבוד יום טוב ולקבל השלש רגלים כראוי. כי על ידי מצות השלש רגלים, על ידי זה זוכין לתקן השלש מדות הנ"ל, כי 'בפסח נתתקן תאות ממון', כמו שכתוב (שמות יב, לו): "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" - 'בעל כרחם' (ברכות ט'), כי הם לא רצו כלל, כי אז נתתקן תאות ממון. 'בשבועות נתתקן תאות משגל', בבחינת: 'דם נעכר ונעשה חלב' (כמובא בכוונות ספירה ושבועות ומובא ג"כ בבאר היטב סימן תצ"ד סק"ח ע"ש פל"ח). 'בסכות נתתקן תאות אכילה', כי סכות נקרא "חג האסיף" (שמות כג), שאוסף כל מיני מאכל, וזהו בחינת תקון תאות אכילה, כי 'אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו' וכו' (יומא ע"ד: ). וזהו בחינת (במדבר טז, ב): "קרואי מועד אנשי שם". 'אנשי שם' זה בחינת שלש מדות הנ"ל, שכל אחד ואחד נקרא בחינת שם. 'ממון' - כמו שכתוב (שמות כ, כא): "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", בחינת: "ברכת ה' היא תעשיר" וכו', כנ"ל. 'אכילה' - כמו שכתוב (רות ד, יא): "וקרא שם בבית לחם". 'משגל' - בחינת (אסתר ב, יד): "כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם". וגם היראה שבלב היא גם כן בחינת שם, בבחינת (דברים כח, נח): "ליראה את השם הנכבד". וזהו בחינת: "קרואי מועד אנשי שם", שצריכין לקרות את המועדות, דהינו השלש רגלים, לתקן את השלש מדות הנ"ל, שהם בחינת 'אנשי שם' כנ"ל:

[[ו]] ועל ידי בנין ירושלים, דהינו תקון שלמות היראה שבלב, על ידי זה נברא מלאך, שמשפיע נבואה לכלי הנבואה. כי הנבואה באה מבחינת כרובים, בבחינת (במדבר ז, פט): "וישמע את הקול מבין שני הכרבים" וכרובים הם אנפי זוטרי (סוכה ד"ה ע"ב) (זהר בראשית יח: ), והם נשפעים מן המלאך, בבחינת (בראשית מח, טז): "המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים"; שהם אנפי זוטרי, בחינת כרובים (עין זוהר ויחי רכח: ובזוהר בלק קפ"ז.). וזה המלאך - שרשו מיראה, כי זה אותיות מלאך ראשי תבות כי אין מחסור ליראיו (תהילים לד, י), ואזי נמשכת נבואה, ואפילו קטנים יכולין להתנבאות, בבחינת (יואל ג): "ונבאו בניכם ובנותיכם":

[[ז]] אך צריך לזהר מאד מהתמנות, כי זה הזוכה ליראה, יש לו השתוקקות להתמנות, כי 'מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין' (ברכות ו: ), ומחמת שדבריו נשמעין, הוא משתוקק להתמנות, אבל צריך לשמר עצמו מאד מהתמנות, כי ההתמנות מפסיד השפעת הנבואה, בחינות המלאך הנ"ל, הנעשה על ידי היראה. וזה שאמר יהושע למשה, כשאמר לו: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (במדבר יא, כז): - "אדוני משה כלאם". פרש רש"י (והוא בסנהדרין י"ז): 'הטל עליהם צרכי צבור והם כלים' וכו'. כי 'צרכי צבור', הינו התמנות, מכלה ומפסיד הנבואה כנ"ל, כי נעשה מאותיות מלא"ך כלא"ם:

[[ח]] ועל ידי השפעת הנבואה אף על פי שאין מי שיתנבא, רק שיש בחינת השפעת הנבואה בעולם, על ידי זה נגאלת ונפדית התפלה, כי התפלה היא גבוהה מאד, ובני אדם מזלזלין בה. וכשעומדים להתפלל, חפצים לפטר התפלה מעליהם, כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו: ): "כרם זלת לבני אדם" - 'אלו דברים העומדין ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם' וכו' ועל ידי הנבואה נגאלת התפלה מן הגלות, בבחינת (בראשית כ, ז): "כי נביא הוא ויתפלל בעדך". שעל ידי נבואה התפלה בשלמות, כי התפלה היא בחינת (ישעיה נז): "בורא ניב שפתים", בחינת נבואה:

[[ט]] וכשנגאלת ונפדית התפלה, אזי נופל כל הדאקטיריי, כי אין צריכין לרפואות. כי כל הרפואות הם על ידי עשבים, וכל עשב ועשב מקבל כח מכוכב ומזל המיחד לו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש רבה, בראשית, פרשה י): 'אין לך כל עשב ועשב, שאין לו כוכב ומזל, שמכה אותו ואומר לו: גדל'. וכל כוכב ומזל מקבל כח מכוכבים שלמעלה ממנו, והעליון - מהעליון ממנו, עד שמקבלים כח מהשרים העליונים, כמו שאמרו (בתקוני זהר, תקון מ"ד, ע"ט: ): 'כל כוכביא לוין דא מן דא, סהרא לוי מן שמשא' וכו', "כי גבה מעל גבה" וכו' (קהלת ה, ז), והם כלם בחינת לווים זה מזה וזה מזה, עד שמקבלים ולווין מהשרים העליונים, והשרים מקבלים מהעליונים מהם, גבוה מעל גבוה, עד שכלם מקבלים משרש הכל, שהוא דבר ה', כמו שכתוב (תהילים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". ועל כן כשזוכין לתפלה, אין צריכין לרפואת העשבים, כי התפלה היא בחינת דבר ה', שהוא שרש הכל. וזה בחינת נביא, ראשי תבות: בדבר יי שמים נעשו כי האלף הוא רקיע, המבדיל בין מים למים (תקון ה' ותקון מ').* (*פרוש, ועל כן תבת שמים היא במקום הא' שבתבת נביא, כי הא' היא רקיע וכו' כנ"ל) כי על ידי נבואה זוכין לתפלה, שהיא בחינת דבר ה' כנ"ל. וזה בחינת (תהלים ק"ז: ) "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם". 'ישלח דברו וירפאם', הינו שמקבלין כל הרפואות רק על ידי דבר ה', דהינו תפלה. אזי: 'וימלט משחיתותם', הינו עשבים, בבחינת (מנחות ע"א): 'הקוצר לשחת', כי אין צריכין לרפואת העשבים כנ"ל:

וזהו בחינת: "ועבדתם את ה' אלקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, והסירתי מחלה מקרבך" (שמות כג). "ועבדתם את ה'" - 'עבודה זו תפלה' (בבא קמא צב: ). אזי: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה" וכו'; הינו שיהיה לך רפואה על ידי לחם ומים, על ידי שיתברכו מן שרש הכל, דהינו דבר

ה' בחינת תפלה, ויהיה ללחם ומים כח לרפאות כמו עשבים. כי התחלקות הכחות שזה העשב יש לו כח לרפאות חולאת פלוני וזה חולאת פלוני, וכיוצא בזה - כל חלוקי כחותם הוא רק למטה, אבל למעלה בשרש הכל, דהינו דבר ה' הכל אחד, ואין חלוק בין לחם ומים ובין עשבים, וכשאוחזין בהשרש, דהינו דבר ה' בחינת תפלה, יכולין להמשיך כחות הרפואה לתוך לחם ומים, ויהיה לו רפואה על ידי לחם ומים, בחינת: "וברך את לחמך וכו' והסירתי מחלה" וכו' כנ"ל:

[[י]] אך יש שלש עבודות שהם מפסידין עבודות התפלה, והם שלש מדות, הינו: א. 'אל תהי בז לכל אדם' (אבות פרק ד') - שלא לבזות שום אדם ב. עבודה זרה - ואפילו קלקול האמונה, שאין האמונה בשלמות הוא גם כן בחינת עבודה זרה ג. שמירת הברית - הינו מי שאין שומר הברית כראוי. כי כל שלש מדות אלו הם בחינת עבודות דסטרא אחרא, ומפסידין עבודת התפלה. בזוי אנשים הוא בחינת עבודה, כמו שמצינו באחי יוסף, על שבזו אותו ולא האמינו שהוא יהיה מלך, על ידי זה נפלו לבחינת עבדות ואמרו לו: "הננו לך לעבדים" (בראשית נ). עבודה זרה - כמו שכתוב (שמות כ, כא): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כי ארץ מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה, ועל כן נקראים בית עבדים, בחינת עבדות הנ"ל (עיין מכילתא פ' יתרו). שמירת הברית - מי שפוגם בו הוא גם כן בבחינת עבדות, בבחינת חם, שנאמר בו (בראשית ט): "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". וצריך לצאת משלש עבודות אלו, דהינו משלש מדות הנ"ל, ואז זוכין לעבודת התפלה, ואז יכולין להתרפאות בכל דבר שבעולם אפלו בלחם ומים כנ"ל. וזה פרוש (פסחים כ"ה): בכל מתרפאין, הינו בכל דבר שבעולם יכולין להתרפאות, ובתנאי; חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, דהינו שלש מדות הנ"ל, שהם בחינת שלש עבודות כנ"ל, הינו כשיוצא משלש מדות אלו, אזי: בכל מתרפאין - אפלו בלחם ומים כנ"ל. כי כשהוא חוץ משלש עבודות הנ"ל, ואז זוכה לעבודת התפלה, אזי יכול להתרפאות בכל דבר שבעולם כנ"ל:

[[יא]] ודע, שיש חלוק בין החולאות. כי יש חולאת שהוא בחינת צומח, כמו שזורעין גרעין בארץ והוא נרקב, ויוצא ממנו שמנונית ונעשין גידין, ונתוספין אלו על אלו, עד שנעשה השרש, וממנו יוצא כמו ענפים, ומאלו ענפים עוד ענפים אחרים, עד שצומח הפרי. כמו כן יש חולאת שגדל באדם כמה שנים. ויש חולאת שהוא באדם בתולדה מאביו ואמו, ואינו נתגלה אלא לעת זקנותו, ובשעת צמיחת וגדול החולאת אזי החולאת נסתר ונעלם מעין כל חי, ואין שום אדם יודע ממנו, רק שיש מחושים שנולדים באדם אז, בעת גדול החולאת, שהם סימנים על החולאת. וכן ברפואת העשבים יש גם כן חלוקים שיש חולאת, שיוכל להתרפאות על ידי עשב אחד, ויש חולאת גדול מזה, שצריכין לרפואתו מרכבים, להרכיב כמה עשבים לרפואה, ויש שצריכין רפואות ממרחקים לרפאותו, ויש חולאת שאין מועיל לו שום רפואה, כי כח החולאת גדול מכח העשבים, ובתחלת צמיחת החולאת, קדם שנצמח ונתגלה, היו יכולין לרפאות אותו בקל, רק שאז היה נעלם ונסתר מעיני כל, ואין יודע ממנו רק השם יתברך לבד. אבל כשאוחזין בבחינת דבר ה', בחינת תפלה כנ"ל, שאזי מקבלין הרפואה מכל הדברים שבעולם אפלו מלחם ומים בבחינת: בכל מתרפאין כנ"ל, אזי יכולין להתרפאות אפילו בעת צמיחת החולאת, בעת שהוא נסתר מעין האדם, מאחר שאין צריך לרפואות כלל, רק רפואתו על ידי לחם ומים כנ"ל. על כן גם אז, הינו בעת שעדין לא נתגלה החולאת, יוכל גם כן להתרפאות על ידי לחם ומים, שאוכל אז. וזהו בחינת (שמות טו, כו): "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך". והקשו כל המפרשים: אם לא ישים, מה צרך לרפואה (עיין סנהדרין קא.), אבל לפי הנ"ל מישב היטב. פרוש: "כל המחלה וכו' לא אשים עליך", הינו שלא יביא אותך לידי מחלה כלל, כי ירפא אותך מקדם בעת צמיחת המחלה. וזה: "כי אני ה' רופאך" - 'אני ה'' דיקא. הינו בעת צמיחת המחלה, שאז אין יודע ממנו, רק 'אני ה'', אז ארפא אותך על ידי בחינת דבר ה', בחינת תפלה, ולא יבוא לידי מחלה כלל, כי יתרפא מקדם בעת צמיחתו כנ"ל. וכל זה תלוי בתקון התפלה כנ"ל, ותקון התפלה הוא על ידי שיוצאין משלש עבודות הנ"ל: וזהו בחינת: "ויאמר אם שמוע וכו' והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו" (שמות טו) - זה בחינת תקון השלש עבודות הנ"ל. והישר בעיניו תעשה - זה הפך בזוי אנשים, כי כשמבזה אנשים נאמר (איוב לג, כז): "ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי" וכו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יומא פ"ז.). והאזנת למצותיו - זה בחינת תקון הברית, בבחינת (בראשית כא, ד) "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אתו אלקים". ושמרת כל חקיו - זה בחינת תקון אמונה, הפך עבודה זרה פגם אמונה, שנאמר עליהם (ירמיה י, ג): "חקות העמים הבל הוא", ואזי: "כל המחלה אשר שמתי וכו' כי אני ה' רופאך"; כי אזי התפלה בשלמות, ויכול להתרפאות על ידי דבר ה' בכל הדברים שבעולם,* (* וגם כשנולד ונצמח המחלה, כגון כשאין זוכה להתרפאות מקדם, אזי גם כן יוכל להתרפאות על ידי בחינת דבר ה' גם ממחלה גמורה, בבחינת: "וברך את לחמך וכו' והסירותי מחלה מקרבך", הינו מחלה גמורה, כי על ידי דבר ה' יוכל להתרפאות לעולם בכל דבר שבעולם כנ"ל), אפלו קדם שנתגלה החולאת כנ"ל, בבחינת: 'בכל מתרפאין' וכו' כנ"ל:

וזה שאמר חזקיה: "והטוב בעיניך עשיתי" (ישעיה לח), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות י'), שסמך גאלה לתפלה וגנז ספר הרפואות, והכל אחד, כי על ידי שסמך גאלה לתפלה, הינו שגאל את התפלה מן הגלות כנ"ל, על ידי זה גנז ספר הרפואות. כי כשנגאלת התפלה, אז נופלים כל הרפואות כנ"ל, כי נתרפאין על ידי דבר ה' כנ"ל, ואזי כל הדאקטורים מתבישין ברפואות שלהם, כי אזי אין כח לשום רפואה, כי כל העשבים חוזרים כחם לתוך התפלה, שהוא בחינת דבר ה', שהוא שרשם העליון כנ"ל. כי כן חובת כל

העשבים וכל שיח השדה; כשאדם עומד להתפלל, שאזי הוא בבחינת דבר ה', שהוא שרשם העליון, אזי הם מחזירין כחם לתוך התפלה, שהוא שרשם העליון. וכשאדם מתפלל על איזה חולאת, אזי אותן העשבים, שיש להם כח לרפאות אותו החולאת, הם מחיבים להחזיר כחם לתוך התפלה, שהיא שרשם, בחינת דבר ה' כנ"ל. וזה בחינת (בראשית כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה" - שתפלתו היתה עם שיח השדה, שכל שיח השדה חזרו כחם ונתנו אותם בתוך תפלתו, שהיא שרשם כנ"ל:

[[יב]] וזה בחינת התנוצצות משיח. כי כל הדברים נחלקים זה מזה במראה טעם וריח. בשביל זה הדבר המגדל כל הצמחים נקרא בשם מטר, ראשי תבות: מראה, טעם, ריח. ועקר הוא הריח, כי אין הנשמה נהנית אלא מהריח, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות מ"ג: ): 'איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח'. ועקר התפלה היא מהנשמה, בבחינת (תהילים קנ, ו): "כל הנשמה תהלל יה". ומשיח מקבל כל התפלות, כי משיח הוא בחינת חטם, בבחינת (איכה ד, כ): "רוח אפינו משיח ה'" שמקבל כל הריחות שהם בחינת התפלות, כי יניקת התפלה שהיא מהנשמה, היא מהריח כנ"ל. וזה בחינת (ישעיה מח): "ותהלתי אחטם לך" בחינת חטם כנ"ל. ובשביל זה נקרא משיח, כי הוא יונק ומקבל משיח השדה (עיין זוהר בראשית כה.) דהינו כל הריחות שבאים בתוך התפלה שהיא בחינת חטם, בחינת: "ותהלתי אחטם" וכו' ומשיח מקבל אותם בבחינת: "רוח אפינו משיח ה'" כנ"ל:

[[יג]] וזה בחינת נשיאות חן, בבחינת: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" (אסתר ב, יד) - שכל אחד ואחד נדמה לו כאמתו (מגלה י"ג). כי זה הבעל תפלה הוא בבחינת דבר ה', שהוא השרש העליון, שכל הכחות וכל צבא השמים כלם מקבלים ממנו, ועל כן כל צבא השמים וכל השרים העליונים, כל אחד ואחד נדמה לו כאמתו, הינו שהוא נושא חן בעיניהם, וכל אחד ואחד נדמה לו שהוא עוסק עמו לבד, כי כלם מקבלים ממנו:

ואזי יכול להכיר המפרסמים שהם על ידי עזות, כי עזותם נופל לפניו. כי כשזוכה לתפלה שהיא בחינת דבר ה', שהוא השרש העליון, שכל השרים העליונים וכל צבא השמים כלם מקבלים כחם ממנו, אזי הם כלם בחינת לווין אצלו, בבחינת: כל כוכביא לווין דא מן דא וכו'. נמצא שכלם הם בחינות לווים עד השרש העליון, שהיא דבר ה', שהוא בחינת הבעל תפלה, שהוא המלוה הגדול, שכל צבא השמים וכל הכחות כלם הם בחינת לווין ממנו, בבחינת (נחמיה ט, ו): "וצבא השמים לך משתחוים" - שכל צבא השמים הם משתחוים ונכנעים לשרשם שהוא בחינת דבר ה', בחינת הבעל תפלה כנ"ל. וזה: וצבא השמים לך משתחוים - ראשי תבות מלוה, כי כלם הם בחינת לווין זה מזה וזה מזה עד המלוה הגדול, שהוא בחינת הבעל תפלה, שהוא המלוה הגדול, כי הוא בבחינת השרש העליון, שהוא דבר ה' כנ"ל. ועל כן יכול להכיר בהמפרסמים שהם רק על ידי עזות, כי אין אדם מעז פנים בפני בעל חובו (בבא מציעא ג), ועל כן עזותם נופל לפני הבעל תפלה, שהוא המלוה הגדול כנ"ל, כי כלם הם בחינת לווין ממנו כנ"ל. וזה בחינת (שמות לג, יז): "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" - שעל ידי בחינת נשיאות חן, שהוא בחינת: 'וצבא השמים לך משתחוים', שכלם מקבלים ולווים ממנו, שעל ידי זה נושא חן בעיניהם, בבחינת: 'כל אחד ואחד נדמה לו כאמתו' כנ"ל, על ידי זה: 'ואדעך בשם' - שתוכל לדעת ולהכיר כל המפרסמים בעלי השם, כי מי שהוא מפרסם ויש לו שם על ידי עזות, הוא נופל לפניו כנ"ל. גם 'ואדעך בשם' זה בחינת הנפשות, בחינת (בראשית ב, כב): "נפש חיה הוא שמו" כי על ידי המפרסמים הוא מקשר עם כל הנפשות כנ"ל, שזה בחינת: "מאחז פני כסא", דהינו התקשרות לשרשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד כנ"ל:

יד ואזי יכולין לעשות ראש השנה. כי כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך לזהר מזה מאד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפט את חברו, "כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א). כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפט את האדם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב): 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (בראשית רבה, ויצא, פרשת סח, הובא בפירש"י (בפסוק הנה מקום אתי.) פרשת תשא), וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל הרחמים, ובודאי הוא מקים בנו: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות פרק א). ואנו רואין רחמנותו במה שקבע לנו ראש השנה, שהוא יום הדין, בראש חדש, כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו יתברך, על כן עשה עמנו חסד וקבע יום הדין ראש השנה בראש חדש, שאז כביכול הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה, בבחינת: 'הביאו עלי כפרה', הנאמר בראש חדש (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין דף ס: ) שבועות ט), ועל כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא יתברך בעצמו מבקש אז כפרה, כנ"ל. גם על ידי שהשם יתברך בעצמו כביכול בא לידי זה שיצטרך לומר: הביאו עלי כפרה הינו שעשה דבר שהצרך להתחרט עליו ולומר: הביאו עלי וכו' על כן אין לנו בושה לבוא לפניו בחטאינו לבקש עליהם כפרה ולהתחרט עליהם, כי גם הוא יתברך עשה דבר שהצרך להתחרט עליו כנ"ל. נמצא, שאנו רואין גדל רחמנות שלו, על כן הוא לבדו יתברך ראוי לדון את העולם, כי הוא יתברך יודע מקום כל אחד ואחד, כי כל המקומות הם אצלו יתברך, כי הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו כנ"ל. כי אף על פי שאנו מוצאים מקומות שהיה בהם השראת השכינה, כגון בבית המקדש, אין הכונה, חס ושלום, שנתצמצם שם אלקותו יתברך, חס ושלום, כמו שאמר שלמה (מלכים א ח, כז): "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה"

וכו' רק מחמת שהיה שם דברים נאים, כי בבית המקדש היה ציורא דעבדא דבראשית וציורא דגן עדן (עין בהקדמת התקונים), על כן המשיך לשם קדשתו יתברך, אבל הוא יתברך אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם, ועל כן הוא יתברך יכול לעשות ראש השנה, שהוא יום הדין, כי הוא מקים: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', כי הוא מקומו של עולם כנ"ל. וזה בחינת (תהילים צג, ה): "לביתך נאוה קדש, ה' לארך ימים" הינו שהשם יתברך המשיך רק קדשתו לבית המקדש מחמת שהיו שם דברים נאים, אבל הוא יתברך בעצמו אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם ועל כן: "ה' לארך ימים", הינו שהוא יתברך יכול לעשות ראש השנה, שהוא יומא אריכתא כנ"ל (עין ביצה ד' ודף ו' ובשלחן ערוך ארח חיים סימן שצ"ג). ומי שאוחז בבחינת כסא הכבוד, בבחינת שרשי הנשמות, הוא גם כן בחינת מקומו של עולם, בבחינת (שמואל א ב): "וכסא כבוד ינחילם, כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". דהינו על ידי בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות, על ידי זה הוא מקומו של עולם, בחינת: 'וישת עליהם תבל' ועל כן הוא יכול לעשות ראש השנה כנ"ל:

וזה פרוש: תקעו בחדש שופר. תקעו זה בחינת הממשלה הנ"ל, בחינת: "ותקעתיו יתד במקום נאמן" כנ"ל. בחדש זה בחינת התחדשות המחין שבשלש רגלים, בבחינת (תהילים קד, טו): "עשה ירח למועדים" - שכל המועדים והרגלים הם על ידי חדוש הירח. שופר זה בחינת הלב, שנזון משופרא דשופרא (זהר פנחס דף רטז רכא ועין תקונים תקון כא מט). גם שופר הוא בחינת יראה, בבחינת (עמוס ג, ו): "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". גם שופר הוא בחינת נבואה, בבחינת (ישעיה נח): "הרם כשופר קולך". גם שופר הוא בחינת תפלה, בבחינת (תהילים קיח, ה): "מן המצר קראתי יה" וכו', וזה בחינת מצר השופר ומרחב השופר. גם הוא בחינת שיח השדה, שחוזרין כחם לתוך התפלה, בבחינת: "ויצא יצחק לשוח בשדה" כנ"ל, וזה בחינת שופר, בבחינת (יהושע ו, ה): "במשוך בקרן היובל - ראשי תבות: ויצא יצחק לשוח בשדה, כנ"ל. ועל ידי כל הבחינות אלו - "בכסא ליום חגנו" הינו ראש השנה, כי על ידי זה יכולין לעשות ראש השנה כנ"ל:

בענין הנבואה הנ"ל יש קשיא, כי המלאך המשפיע הנבואה, דהינו בחינת המלאך הגואל וכו', כנ"ל, הוא למטה מבחינת מקום הנבואה, כי המלאך הנ"ל הוא בחינת השכינה, כמובא, והיא בבחינת למטה מנצח והוד, שמשם הנבואה. אך יש בזה דברים בגו, דהינו כשהיא עולה למעלה מהם, אזי היא דיקא משפיע נבואה, ואין לנו עתה עסק בזה:

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ול- J. Alan Groves Center - תחת תנאי רשיון CC-2.5 ולתורת אמת ולסוד תורה.